הסיפור ההוא על הילד והחוג ג'ודו
איזה כיף פה בבלוג. אין YNET. אין פייסבוק. אפשר להרים בזהירות את השמיכה ולחשוף חלקים מדודים מהגועל נפש.
למשל הקטע ההוא במכונית, כשאמרתי לו שרשמתי אותו לחוג.
טוב, אי אפשר ככה אסוציאטיבי. נעשה שנייה סדר. נתחיל מצילום מצב. אחרי זה תשפטו אותי. אחרי זה נשלים את התמונה. אחרי זה אתם יכולים לחזור לשפוט אותי.
הזמן: אמצע אוקטובר. שלוש ועשרה בצהריים. הסיטואציה: אני מסיע את הקטן [תשע שנים ושלושה חודשים] חזרה מבית הספר. להלן דיאלוג.
ונטורה: אתה שומע, רשמתי אותך לחוג ג'ודו כמו שדיברנו. מתחילים מחר בשש.
ילד של ונטורה: אני לא חושב שאני רוצה. גם דניאל אמר לי שהוא בקראטה וקראטה זה הכי טוב, יותר טוב מג'ודו, וגם אני דיברתי עם י. [אחותו. הבת שלי] והיא עשתה אתי כל מיני תרגילים מגניבים של קראטה כמו שראינו בתכנית, אז אני לא צריך.
ונטורה [עובר מהילוך ראשון לחמישי בתוך חצי שנייה] : אני מה זה כועס עליך! ממש ביאסת אותי עכשיו, אבל ממש. אני...אין לי בעיה שתאהב קראטה יותר מג'ודו, אבל אתה לא ניסית עוד שום דבר, ישר אתה פוסל כי חבר אמר. ביקשת חוג - רשמנו אותך לחוג, ואתה ישר חושב שאתה יודע הכל. מה זה העצבת אותי [ מתכונן לשלב ב' של מניפולציה, לחיצה על דוושת האשמה]. אתה יודע מה? לא רוצה ללכת לג'ודו? לא צריך! אבל אל תדבר איתי עכשיו. אני מה זה מבואס.
ילד של ונטורה [כעבור 15 שניות של שקט, אחרי שחטף את המניפולציה ישר לפנים]: טוב, בסדר אבא. מצטער שהעצבתי אותך. בוא נלך לג'ודו.
ונטורה: בסדר חמוד. גם אני מצטער שהתרגזתי.
קאט. קאט. זמני.
עכשיו בואו נתרומם לכיסא הבמאי. אחת ההמלצות הבסיסיות שלי להורים, שהיא גם המלצה שלי לבני אנוש בכלל, היא להבין שאחת הפעולות המנטליות המרכזיות של ההורה היא לחשוב. "לחשוב" במובן של לבדוק נתוני עבר, לתכנן, לנסות לכוון ככל האפשר לתוצאה רצויה. נכון בקריירה ונכון גם בסלון [או ברכב המשפחתי].
האינטראקציה הקצרה שתוארה לעיל היתה מתוכננת באופן מדוקדק כבר יום וחצי מראש, רחמנא ליצלן. היה לה רציונל. הסתתר מאחוריה שיקול דעת, ומאחורי שיקול הדעת הסתתרה אהבה.
הילד צריך פעילות גופנית חברתית. לא יעזור בית דין. כולנו הסכמנו. גם להפעיל את הטורסו, וגם לחוות את זה במחיצת ילדים אחרים. טוב, בריא וממתיק דימוי עצמי. זה נתון א'.
נתון ב': צריך להפיק את כל הווג'ע-ראס הזה של פעילות גופנית-חברתית מבחינה קונספטואלית ואדמיניסטרטיבית, יעני למצוא חוג מתאים, קרוב, עם המלצות, עם זמנים תואמים ללו"זנו הפסיכוטי ובתקציב בלתי שוחט בעליל. מצאנו. [ע"ע חוג ג'ודו]
נתון ג': הילד סרבן שינויים ותיק ונצמד למוכר כהיצמד פוליטקאי וישבנו אלי כיסא.
נתון רביעי, אחרון, והכי חשוב – אם תיווצר התנסות ראשונה שתהיה גם חדשה וגם מאמצת מבחינה פיזית, האדרנלין וההתלהבות כבר יעשו את שלהם, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה באבו-אבוה.
ניתוח המצב עפ"י ונטורה – נתון ג' הוא הבעיה הכי גדולה, כיוון שאינו תלוי ישירות בנו. הטעות הקלאסית במצבים כאלה : ניסיון הסבר ושכנוע הדרגתיים. לא ילך. אין מצב. הילד לא ינטוש מיוזמתו עמדה שביסס מזה שנה, לא משנה כמה דבש תטפטף לאוזנו [הוא קיבל את העקשנות מאימא שלו, לדעתי. אני אישית מה זה בן אדם סבבה]. חייבים לרכז את מירב העוצמה ההורית הסבירה במכה אחת וללא הדרגה [דהיינו המניפולציה שעשיתי באוטו] על מנת להשיג ... לא, לא את המטרה החינוכית סטייל "שילך מעכשיו שבוע אחר שבוע לג'ודו ברגל קלה ובנפש חפצה", אלא רק נכונות להתנסות ראשונית.
עבד. עבד כמו ענק. העלם הולך כל שבוע בחדווה אמיתית ויוצא כל פעם אדום, מתנשף ומחויך.
ווידוי אישי קטן מדגדג לב: הייתי צריך להרגיע את עצמי ולסלוח לעצמי על האשמה המתבקשת שחשתי עת לחצתי ללא רחם על שריר האשמה שלו, אבל פאק איט, אני שמח שפעלתי. אני אוהב אותו. אני רוצה שיחווה שמחה ותנועה.
ועכשיו? עכשיו תורכם לכסח. בלי רחמים. מי ראשון?