מדיה חברתית כערוץ תמיכה חברתית? אל תצחיקו אותי
בסדר, בסדר, הכותרת שבחרתי לוחמנית ועוקצנית כדבעי, אבל זה שהציניות משתלטת עלי מפעם לפעם, אין פירושו שהדברים לא נכתבים בכאב.
המון המון מידע אישי זורם ברשת החברתית. גם קלוז אפים מרשימים של המנה שבלסתי כרגע במסעדת ״הטבון הצוהל״, גם וידויים על כאב פרידה חריף, ולבסוף פוסטים של שיתוף במוות ואובדן. זה לא נדיר לראות את כל הספקטרום הכאוטי הזה דחוס במרחקים גיאוגרפים של שני סנטימטר זה מזה.
ואז נוצרת האשליה הדביקה של הצצה "אמיתית" לתוככי הנפש האנושית. לכאורה, פייסבוק הינו החיים כמות שהם, בלי סינון. הפוסט שלי לא עוסק באשליה הזו. כל מישהו שמסוגל לחבר אחד ועוד אחד מבין שהתפיסה הזו היא קשקוש מסוקס. אפילו לא חייבים לבוא לקורס שלי כדי לקלוט את זה. פייסבוק הינו [וכנראה גם יישאר] מצג מפואר של פייק. אנשים תמיד יציגו את מה שנוח להם להציג. זה בסדר, וזה מנגנון הגנה לגיטימי. אני מדבר על אשליה אחרת, כזו שנועדה לפתור את בדידותנו המתעצמת מודרנית במימדים מפחידים – תפיסת הרשת החברתית כמקור של תמיכה חברתית.
כאן רבותי, אנחנו כבר עוסקים בדיני נפשות. חושבים שאני דרמה קווין? בואו נתחיל ביסודות: תובנה פסיכולוגית עתיקת יומין גורסת שרשת יציבה של תמיכה חברתית היא אחד המחסנים הטובים ביותר כנגד התמוטטות נפשית. נוירו-פסיכולוגים אפילו הוכיחו את השפעתה המיטיבה על תפקוד המוח. העניין הוא שתמיכה חברתית מחייבת... אשכרה חברה. לשון אחרת – לא קיימת תמיכה חברתית בלי מגע אנושי אמיתי.
כשאנשים חושבים על תמיכה חברתית, הם מדמיינים בעיקר מילים מנחמות, עידוד, שיתוף בחוויות. כל האלמנטים הללו סבבה עליהם, אבל הם רק קצה הקרחון של המתנה החברתית שאנחנו מעניקים איש לרעהו. אלא מה? התרבות המודרנית נוטה לעקר ישויות מורכבות מתוכנן, לזקק מהן את האלמנטים ה"פרקטיים" [שנייה, רץ להקיא] ולהפיק מוצר יעיל וחסכוני בזמן ובמשאבים: אתרי היכרויות שיצהירו על אהבת אמת במחי קליק, אודישנים לתהילת בזק, או הבטחה ריקה לנחמה ועידוד מהמון המון אנשים זרים שבסבבה שלהם יקלידו עבורך פיסקה של מילים טובות. למה לא? בכיף, אחותי.
איך תמיכה חברתית אמיתית מתרחשת בעולם אמיתי? בואו נתחיל באיך היא ל-א מתרחשת. נניח שבת הזוג ביאסה אותי קשות ואני אץ אל כתפו המנחמת של ידיד. הנה דיאלוג שלעולם לא יתרחש, בלי קשר לשפתו המליצית.
אני: כאב רב פושה בי. חפץ אני כי תשמעני.
ידיד אמת: שדר, מחמלי. מה כואב לך.
אני: התכסחתי עם אשת חיקי לעילא ולחומרה...בלה-בלה-בלה-בלה [תיאור האירוע המבאס לפרטיו]
ידיד אמת: ומה אתה מרגיש, רעי וידידי? [עידוד להבעה כנה של רגש: אלמנט חיוני בכל שיחה תומכת מאז 1919]
אני: ככה וככה וככה [פורק עבדכם את המטען שעל ליבו, והנה קלו המים]
ידיד אמת: ובכן, אני שומע ש.... [שיקוף נאות של רגשות האחר, במיטב המסורת האמריקאית] ..ונראה לי שבעצם אתה ...[הצעה זהירה לפיתרון נבון]
אני: חן חן חבר יקר. אכן נפלאו עצותיך.
ידיד אמת: דלתי פתוחה ואזני קשובה תדיר למכאוביך
אני: מגניב, אחי. צריכים לעשות את זה לעיתים יותר קרובות
קאט.
אינטראקציה בין שני אנשים קרובים תומכת , עוזרת ומרפאת בדיוק בגלל כל הדברים שלא נכללים בדיאלוג הסטרילי שתואר לעיל. בשיחה בין בני אדם יש כמויות אדירות של "דבק חיוני" שסותם את המרווחים הריקים ,ובלעדיו האינטראקציה תדמה יותר לדו שיח בין נציג שירות ולקוח. הנוכחות המתמדת זה לצד זה, משיכות של השיחה לכל מיני דברים לא רלבנטיים, החלפה של בדיחות וזיכרונות, מחוות התנהגותיות בחלל או ג'סטות גופניות – כל אלה, בצירוף התוכן המילולי, יוצרים חוויה עמוקה פי מאה מסכום מרכיביה, חוויה שמוסרת לאחר – אני כאן. אני רוצה להיות כאן. כל מה שתספר לי לא יגרום לי לראות אותך כאדם לא ראוי. אתה יכול להמשיך לדבר. אתה יכול להמשיך להישען.
ואם בא לנו להמשיך לבלות את החיים בהקלדות – בכיף, רק בואו לא נשלה את עצמנו. הניחו עכשיו למסך, קומו ותתנו חיבוק למישהו. אחד כזה גדול. עם שתי ידיים. תגידו שאני אמרתי.